מדי שנה בשנה עולה לה שלהבת הנרות המרצדת בכל בתי ישראל. בימים אלה, מול הנרות, נזכרים אנו בגבורתם המופלאה של החשמונאים, בעוז רוחם, ובנסיהם; "גבורים ביד חלשים", "רבים ביד מעטים".

במהלך שרשרת הדורות, הסיפורים היו לא מעטים, אם זה באינקויזיציה שכילתה רבות אצל אבותינו באותם זמנים, עבור למסעי הצלב, וכלה בשואה הארורה לפני כ70 שנה. ובכל זאת בכל שנה כשיושבים מול נרות חנוכה ונזכרים בסיפורי הניסים שארעו באותה התקופה, ומה באמת התרחש שם, ויש ששואלים את עצמם: מה הקו המחבר מאז ועד היום? האם לכל מה שעברו עם ישראל מאז ועד היום יש מכנה משותף?

כנראה שכן…

את התשובה המלאה לדברים נוכל ללמוד כך:

כותב הגאון ר' שמשון רפאל הירש זצוק"ל בספרו "חורב" (פרק לד, חנוכה ופורים) וזה לשונו: "שנה שנה בימי החנוכה מדליק כל בן ישראל בכל בית ישראל נרות, וחוגג את קורות הימים ההם בהלל ובשירה וזמרה לה', למען יעלה האור בישראל בכל מושבותיו ובמחשכי נדודיו, לאמור: אור רוח ישראל לא יכבה לעולם. אף אם בכל סביבותיכם יתחלל הקודש בצוק העתים, ואף אם יוותרו רק בבית אחד, בלב איש אחד, נרות המנורה הטהורה – לא תחסר השמחה מחייכם בקרב התעיה, ולא עוד, אלא קדשו את השם בשמחה תחת חמתו של רשע מטורף – כי נושעו חיי הרוח של ישראל – ה' שומר עליהם ומדליק אותם מחדש, ולו (אפילו) מנר איש אחד.

'לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות'![זכריה ד,ו].

עלינו לזכור תמיד שהקו שחיבר את עם ישראל בכל הדורות, זה הגבורה היהודית, ומסירות הנפש. "אור רוח ישראל לא יכבה לעולם" גבורה ששאבה את כוחה מאמונה בקב"ה, אמונה שהקב"ה יכול לעשות הכל, גם אם עכשיו צרים עלינו בהר, אלפי יוונים לכלות אותנו, גם אם המתיוונים מנסים לקעקע אותנו רוחנית מבפנים, אנו קמים מולם בעוז ונלחמים, כי כך חונכנו, כך גדלנו וזה סוד נצחיותנו…

וזה מה שהציל את עם ישראל, אפילו אחרי שהיוונים נכנסו למקדש ופרצו שלוש עשרה פרצות, "פרצו חומות מגדליי". היהודים לא התייאשו לרגע, ומצאו את פך השמן הקטן חתום בחותמו של כהן גדול, וממנו הדליקו שמונה ימים, ועל זה אנו מודים לקב"ה באמירת ההלל למשך כל ימי החנוכה.

וקצת מהרוח היהודית האופפת את הימים הללו, גם בכל בית ובית, נוכל ללמוד מהמעשה שסיפר על עצמו ר' יענקל'ה גלינסקי זצוק"ל (דורש טוב, חנוכה, עמוד רנב'):

"שנה אחת בימי חיי, הקומוניסטים הארורים תפסו אותי, ובהגיע חנוכה שהיתי במחנה עבודה, ביחד עם שמונים גויים. טכסתי עצות בנפשי כיצד אדליק נרות חנוכה.

פתאום נפל לי רעיון בראש: בתקרת החדר הייתה עששית נפט. ניתן להגביר או להחליש, את עצמת הפתילה על ידי סיבוב בכפתור. ישבתי בכלא הסובייטי, בחדר אחד עם שמונים גויים, והחילותי להתפלפל עם עצמי: האם על ידי שאסובב את הכפתור ואגביר את עצמת הפתילה, נחשב לי הדבר שהדלקתי נר חנוכה?

פסקתי לעצמי: כן! אם בשבת, מי שיעשה זאת, רחמנא ליצלן, יחשב למבעיר אש בשבת, מדוע לא יחשב לי הדבר שהדלקתי נר חנוכה…

הבעיה הגדולה שלי הייתה, אמר הרב, שאני נמוך מאוד… כולכם רואים ויודעים על כך… איך אגיע עד לתקרה לסובב את הכפתור?

למזלי הרב, כל האסירים הגויים רחשו כבוד כלפי… הם העריכו מאוד את העובדה שלא אכלתי את מנת הבשר הזעומה שהגישו לנו, והייתי מסתפק רק באכילת הירקות. הם ראו אותי מתפלל כל היום וכיבדו אותי משום כך, בלית בררה ספרתי להם את כל הענין ובקשתי את עזרתם.

הם הסכימו מיד, ואחד מהם, בריון, שני מטר גובה, שודד מועד, הרים אותי על הכתפים, והחזיק ברגלי שלא אפול…

ברכתי בקול רם את שלוש הברכות… עשיתי פרסומי ניסא לפני גויים… הרי חז"ל (שבת כא: ) אמרו: מצוותה עד שתכלה רגל מן השוק. ועד כמה? עד דכליא ריגלא דתרמודאי", שלפי אחד הפירושים הכוונה לגויים.

אולם כשבאתי לסובב את הכפתור, ולהגביר את האור העששית כבתה! חושך מוחלט השתרר בחדר… הבריון זרק אותי מעל כתפיו, וכולם החלו לצעוק ולדפק על הדלתות…

כעבור שתי דקות הופיעו עשרה סוהרים, עם נשק שלוף בידיהם, ושאלו בקול מאיים: "מי כבה את העששית?" שמונים אצבעות הופנו כלפי… נלקחתי אל המפקד, ששאל אותי: "אתה כיבית את המנורה?".

"כן!" השבתי.

"המעשה שעשית חמור מאוד! עברת על חוק מספר כך וכך בספר החוקים.

העונש הקבוע בחוק על עבירה זו הוא מאסר שלש יממות בצינוק".

צינוק הוא חדר קטן מאוד, מלוכלך ושורץ עכברים, שאין אפשרות אפילו לשכב בו. כל הזמן צריך לעמוד על מקום אחד בלי אפשרות לזוז..

כששמעתי את פסק הדין, החילותי לקפץ משמחה, לרקוד: "תודה רבה לך, ריבונו של עולם! תודה רבה לך שהכנסת אותי לצינוק"! התחלתי לשיר עם כל ההתלהבות: "ברוך אלוקינו"…

האיש חשב שיצאתי מדעתי… "מדוע אתה כל כך שמח"? שאל. "ככל הנראה אינך יודע מה זה צינוק"…

"עד שכבודו שואל אותי למה אני כל כך שמח", השבתי, "ישאל אותי, תחלה מדוע כביתי את המנורה?".

"צודק. בסדר. מדוע כיבית את המנורה?"

"הלא תבין", התחלתי להסביר, והקב"ה יסלח לי על השקר שהוצאתי מפי… הייתי במצב של פיקוח נפש… "יש בדת שלנו מצוה המובאת בשולחן ערוך, שיש לשבת שמונה ימים בצינוק.. חשבתי לעצמי: כיצד אוכל לקיים את המצווה? ואז החלטתי לעשות מעשה: לכבות את המנורה, שכן ידעתי כי העונש הקבוע בחוק על עברה כזאת היא צינוק. אני שמח שאוכל לקיים את המצווה שלנו"…

"אם כך – תשכח מזה", השיב. "אנחנו הקומוניסטים לא נעזר לך לקיים מצוות.. אתה לא נכנס לצינוק בשום פנים ואופן! שוב לחדרך"…

"היה זה נס חנוכה הפרטי שלי". סיים הרב גלינסקי את סיפורו.

"הוציאני מתוך ההפכה ורוח נכון חדש בקרבי". כפשוטו.

שנזכה בחנוכה להתמלא באור ושמחה, ולהאיר לאחרים.

המאמר נכתב לרפואת:

יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.

דוד בן שמחה הי"ו.

יפה בת זוהרה תחי'.

בתושח"י.